אני נשואה באושר כבר 4 שנים ואם לילד מקסים בן 3.
בשנה האחרונה מאז שבני החל להיות עצמאי ,הפך להיות גם שובב(שופך את השתייה,רץ ומשתולל בבית,מטפס על רהיטים וכו') ואני מוצאת את עצמי כועסת עליו ונכנסת איתו לעימותים. בעלי ברוב המקרים, סבלני,אך לעיתים כשבננו עובר את הגבול הוא כועס ומעניש אותו להישאר בחדרו .
הבכי שלו במקרים האלו קורע את ליבי!
הכעס הוא רגש שיש לו בהחלט מקום ביחסי הורים ילדים ,כביטוי וכתגובה למה מותר ומה אסור- תמרור. אולם כעס שמשפיל ,מבייש או מקטין את הילד ,עלול לגרום נזק גדול במיוחד כאשר הכעס מלווה בהצמדת תוויות כגון: טיפש,גולם,לא יוצלח ועוד כי אז הילד לומד להפנים את התדמית השלילית ולקבע את ההתנהגות המכעיסה.
נטייתנו הטבעית היא לכעוס, כאשר הילד "נכשל "(נופל,שופך,שובר וכו') ונדמה לנו שכך אנו מחנכים אותו שלא יחזור על המעשה ,אך זהו "בור" שאנו טומנים לעצמנו, ואינו משרת את המטרה החינוכית: הכעס שלנו והעלבון של ילדנו אינו עוזר לתהליך הלמידה ,אלא פוגע בו. הילד כועס על שפגענו בו ומרגיש את עצמו "לא שווה וחסר ערך" ובמרחב זה סיכוייו ללמוד עצמאות קטנים ולבטח מזיקים לדימוי העצמי שלו.
את מספרת שילדך שובב ועצמאי. את ובעלך הייתם רוצים שילדכם יהיה ילד נמנע ותלותי? ילד חסר סקרנות ,שיושב רוב זמנו מול מסך הטלביזיה, או מול משחק קבוע ומונוטוני?! כמובן שלא. כולנו היינו רוצים לעודד את ילדנו להיות סקרנים ,פעלתנים וספורטיביים ,כי הרי אלו הן תכונות מבורכות, שמובילות לעצמאות ולהתפתחות בריאה נפשית ושכלית ומעודדת יכולות חשובות להמשך חייו בעולם. כמובן שחלקנו מעדיפים שילדנו יעשה את כל תהליכי ההתפתחות האלו בלי לרוץ,לשבור,לטפס ולגעת בשום דבר... האם זה אפשרי?! כמובן שלא.
יחד עם זאת אני חש שלבעלך ולך יש קושי בהצבת גבולות וקיים בלבול בין מושגים כמו תוקפנות(עונשים,כעס,הרמת קול וכו') לבין אסרטיביות וסמכות למטרת חינוך. הצבת גבולות לילד פירושה העברת מסר ברור של מותר ואסור ועמידה עקבית מאחוריו,ע"מ ללמד את הילד להתאפק ,לוותר ,לדחות סיפוק ולהתחשב בחברה סביבו.ילדים בעלי מזג שונה,גיל ומערך משפחתי שונה ,זקוקים לדרכים שונות בהצבת גבולות, וחשוב להתאים את הדרך החינוכית לנתוניו של כל ילד.
כתבת שאת ובעלך ביחסים טובים וזה נפלא ומאפשר תקשורת בונה ומשתפת לגבי חינוך של ילדכם .אני מציע שבשלב ראשון תאמי עם בעלך מה הם הגבולות עליהם אתם לא מוכנים לוותר, ועל מה אתם מוכנים להתגמש ושתפו את ילדכם. למשל:
אסור לטפס על המעקה במרפסת!
אסור לרוץ בבית !
אפשר לשחק בכדור בסלון(זה הזמן להתאים את הבית לצרכיו של ילד בן 3)
מותר לאכול בידיים(חיזוק חוש המישוש והתפיסה שמותר גם להתלכלך)
על כל אסור חשוב שיהיה מותר משמעותי.
גיל 3 זהו גיל בו בהחלט כבר ניתן לשוחח עם הילד ולהסביר לו על כללים בבית(כמו בגן ,בבתים אחרים וכו') ולנהל איתו שיחה על דברים שחשובים לו.ניתן אף לצייר את ההסכם ולתלות במקום מרכזי בבית.
ילדנו נולדו סקרנים ופעלתנים וזה נפלא. כמובן שזה לא תמיד קל ונדרשות מאיתנו כמויות נכבדות של סבלנות,אך מה לעשות-אנחנו בחרנו להביא ילדים לעולם וזהו חלק בלתי נפרד מהדרך.
לגבי נושא הענישה,זהו נושא נרחב ומורכב. עקרונית אני לא מעודד ענישה,בוודאי לא כזו שאינה קשורה קשר ישיר לנסיבות,ויפורט על כך בהמשך.
